נעלי פטרול בע"מ נ' בר ואח'

פסק - דין

בפני תביעה כספית על סך 21,720 ₪ שהוגשה ביום 29/09/2009.

לטענת התובעת, הנתבעת 2 רכשה בחנות בגדים שמנהלת ובעלים שלה, בכיכר המדינה בתל אביב,

בגדים, כאשר אמצעי התשלום לרכישת אותם בגדים היו כרטיסי אשראי שהנתבעת 2 עשתה בהם שימוש ושייכים לנתבע 1. לטענת התובעת, השיטה שהייתה נהוגה בין הצדדים במשך זמן ארוך ולאורכו כאמור, הנתבעת 2 הייתה מגיעה ומבצעת רכישות באמצעות כרטיסים של הנתבע 1. מעולם לא היו בעיות בכיבוד ההתחייבות שבאמצעות הכרטיס, למעט פעם אחת בינואר 2008, כאשר באותו מקרה הנתבע 1 טען שלא הייתה עסקה, כפר בעסקה. חברת האשראי הודיעה לתובעת שתחייב אותה בקשר לאותה עסקה וכך עשתה, בסכום של כ-6,000 ₪ ובהמשך הגיע הנתבע 1 לחנות התובעת

והסדיר את העניין ע"י הוראה מתאימה וחתימה על טופס מתאים לחברת האשראי שזיכתה מחדש את התובעת.

בתביעה פורטו מספר עסקאות, שבע עסקאות מחודשים ינואר, פברואר, מרץ ואפריל 2008. חלקן בכרטיס אשראי ישראקארד, וחלקן באמריקן אקספרס בסך כולל של 20,491 ₪, ושלגביהן בוצעו כאמור רכישות.

לגבי כל העסקאות במועדים מאוחרים יותר הודיע הנתבע 1 לחברות האשראי, שלא בוצעה עסקה. חברות האשראי בהמשך לאותה הודעה ביטלו את הזיכוי שעשו בזמנו לטובת התובעת. התובעת פנתה לנתבע 1 שכפר בחובתו לשלם, וכן פנתה גם לנתבעת 2, שטענה שהנתבע 1 מחויב בתשלום מכוח המוסכם ביניהם. בכל מקרה, בהיעדר תשלום ע"י מי מן הנתבעים הוגשה התביעה כאן.

הנתבע 1 טוען שהיתה תרמית בין הנתבעת 2 לתובעת. לטענתו לא רכש ולא חתם ולא אישר קנייה באמצעות כרטיסי האשראי שלו, שהפעולות שנעשו ולעניין הרכישות שבוטלו היו מנוגדות לחוק החיוב בכרטיסי אשראי, שלכל היותר היה מקום לתבוע את חברת כרטיסי האשראי. מכיוון שהבינה התובעת שתביעה כזאת לא תצלח בשל הכשלים שמונחים לפתחה, העדיפה לתבוע ושלא בצדק את הנתבע 1.

הנתבעת 2 מאשרת את רכישת המוצרים וקבלתם והשימוש בכרטיסי אשראי ואמצעי התשלום של הנתבע 1. לטענתה הדברים נעשו לגבי העסקאות נשוא התביעה בדיוק באותו אופן כמו שנעשו חודשים ושנים קודם לכן והתשלומים כובדו. הנתבע 1 היה אמור לשלם חלק משכר עבודתה באמצעות חיובים שביצע דרך כרטיס האשראי שלו, הכל בהסכמתו ובידיעתו. כך גם נרכשו הבגדים נשוא התביעה כאן. בשלב מסוים חל נתק בין הנתבעת 1 לנתבע 2 ומשום כך התכחש לחבות, כאשר ברור שהתשלום צריך להיות באמצעות הכרטיס שלו ובאחריותו.

בדיון העידו נציגת התובעת, לאחר שבית-המשפט אישר החלפת תצהיר העדות של בעלה, ומן הטעם שנטען שמכירה את הפרטים טוב יותר, הגברת ויויאן. העידו גם הנתבע 1 וגם הנתבעת 2. יצוין שבין הנתבעת 2 לנתבע 1 תלוי ועומד הליך בבית הדין לעבודה שמהותו ענייני שכר, תביעת שכר שיש לנתבעת 2 כנגד הנתבע 1 וכן טענות להטרדות.

עניין זה כמובן אינו נדון כאן, אם כי בצורה מסוימת עלה במסגרת החקירות בקשר לתיק.

בתום הדיון סיכמו הצדדים, עיקר הטענות הינן חזרה על כתבי הטענות המקוריים.

התובעת טוענת כי לגבי הנתבעת 2 החבות ברורה, הודתה שרכשה את המוצרים, שמרוצה מהם ושהיא עושה בהם שימוש ושתמורתם לא שילמה ושהגם שקיימת חובה כלפי הנתבע 1, עדיין הנתבעת בתור מי שרכשה את המוצרים וכאשר אמצעי התשלום בוטל ולא הוסדר, חבה בתשלום תמורת המוצרים שקיבלה. לגבי הנתבע 1 נטען שביטל את העסקה לאחר הנתק בינו לנתבעת 2 כאשר הביטול היה בדיעבד ולא בזמן אמת. נטען שהתובעת היא למעשה קורבן של עלייתם לשרטון של יחסי הנתבע 1 והנתבעת 2. הנתבע 1 טוען שלא הוצגו שוברי עסקאות, חשבוניות, כרטיסי לקוח.

שנתבע 1 לא התקשר עם חנות התובעת בשום עסקה, לא מסר לה שום כרטיס, לא הוכח שהזמין

דבר, שבאופן תמוה לא הוגשה תביעה נגד חברת כרטיסי האשראי שביטלה את אותו הזיכוי בזמנו.

נטען שמדובר בחיוב חסר על פי חוק כרטיס חיוב, שאין חתימה. נטען לתרמית כלפי חברת האשראי וכלפי אופן קבלת הכרטיס שלא על פי נהלי חברת האשראי. נטען לתרמית בין הנתבעת 2 לבין התובעת. נטען שהנתבעת 2 היתה צריכה לשלוח הודעת צד ג' לנתבע 1, ומשלא עשתה כן למעשה הגישה תביעה בבית הדין לעבודה, אך הדברים ביניהם יתבררו שם, וכאן יש לחייב את הנתבעת 2 בלבד כמי שקיבלה את המוצרים ואחראית בתשלומם. הנתבעת 2 טוענת ביחס לתביעה נגדה שהיא נעדרת עילה, שהטענה הכללית לשיפוי אינה מספקת ולא הוכחה. נטען שהתובעת בענייננו לא פעלה לפי הנחיות חברת כרטיסי האשראי. שהיה מצג ברור מטעם הנתבע 1 ומכוח עסקאות בעבר שהתשלומים בגין רכישות הנתבעת 2 מבוצעים באמצעות אמצעי התשלום של הנתבע 1 והוא אחראי לתשלום וככל שמסתבר שיש כשל בקשר לכך, הנתבעת 2 לא צריכה להינזק ועל התובעת לפנות לנתבע 1. התחרטותו של הנתבע 1 בדיעבד לא יכולה להביא לחיוב כעת של הנתבעת 2, הדבר לא יהיה צודק ולא ראוי. אין הכרח בהודעת צד ג', בית המשפט שמע את התיק ויכול להכריע בין הנתבעים. נטען שלא הוכחה מרמה, לגביה נדרש רף מיוחד וגבוה של נטל הוכחה מטעם הטוען אותה, הוא הנתבע 1. נטען שאם היתה הנתבעת 2 יודעת שהכרטיס לא יכובד בניגוד לנוהג של שנים לא היתה מבצעת את הקניות. כך חד וחלק.

לאחר עיון בחומר שבתיק, שמיעת העדים וסיכומי הפרקליטים המלומדים, אני מחליט לקבל את התביעה במלואה, ביחד ולחוד, כלפי שני הנתבעים.

לגבי הנתבעת 2, אני מקבל את עמדת התובעת שהוכח ועל כך אין מחלוקת כלל בינה לבין התובעת שהמוצרים נרכשו על ידה, שהיתה שבעת רצון מהם ושתמורתם לא שולמה. לא ראיתי על פי החומר והעדויות שבפניי שהתובעת מחויבת לדרוש את התשלום במקרה של ביטול אמצעי התשלום כפי שנעשה אך ורק מהנתבע 1.

התובעת אינה אחראית למערכת היחסים שבין הנתבע 1 לנתבעת 2, ולא ניתן לומר שמידת המעורבות שלה היתה בדרגה כזו, שלו מלכתחילה היה נאמר שתמורת החיובים לא תכובד ע"י חברות האשראי, עדיין החיוב יחול רק לגבי בעל הכרטיס, ולא כלפי הרוכשת בפועל, היא הנתבעת 2. מן העדויות התרשמתי שהתובעת מייחסת ככל הנראה מהאינטרפרטציה שלה ולשיטתה אחריות כבדה יותר וחוסר יושר גדול יותר לנתבע 1. באשר לשיטתה ידע על החיובים, אישר אותם, וכל הביטול נשוא התיק פה, נובע מהתחרטות שבדיעבד, כפי שציינה, ומנתק שחל בין הצדדים בחודשים לאחר ביצוע העסקאות נשוא הדיון. אין צורך להכריע בעניין זה, גם אם מידת האשם או החיוב של הנתבע 1 גבוהה יותר, הדבר אינו רלוונטי. בכל מקרה, כפי שציינתי, הוכח באופן מספק שהנתבעת 2 כמי שרכשה וקיבלה את הסחורה ולא שילמה את תמורתה בסופו של דבר, חייבת בתשלומה ולא ראיתי מקום או נסיבות המצדיקות לפטור אותה מתשלום עקב מצגים או התקשרויות קודמות והתנהלות קודמת שבין הצדדים, ותשלומים שעברו כסדרם באמצעות כרטיסו של הנתבע 1.

לגבי הנתבע 1, כפי שציינתי מחויב גם הוא. בית המשפט קיבל את הרושם לפיו אכן ביטולי העסקאות על פי ההודעות לחברות האשראי נעשו בדיעבד ובמרחק זמן של חודשים ולא שבועות.